הבלוג הזה זכה אמש לשיא מקרי, עקב אירוע נקודתי שנפל על העץ בחצר המחבר וגם על כתבה של ערוץ 2 ששודרה בזמן צפיית השיא. האירוע הסימבולי התאים לאג'נדה של הערוץ. אבל אחרי שהסרטים האדומים סולקו מהדשא, העץ הפצוע נגזם וגם שרידי התהילה הזמנית התפוגגו, עדיין עולה מה"סבב" הזה תובנה המבלבלת במקצת את כותב הבלוג. אני מתכוון לתובנה שכבר הפכה למוסכמה ובוודאי עוד תנותח בכל מחלקות התקשורת והתקשורת-החזותית, שבמלחמת ההסברה של "הסבב" הזה ניצחנו, או לפחות הוכחנו שיפור עצום לעומת הסבב הקודם.
עץ הברכיכיטון הפצוע בחצר המחבר (מימין) ולונדון "מופצצת" באתר ההסברה של משרד החוץ (משמאל)
לכאורה הבלוג הזה שהגדיר את עצמו, עוד בעיתות שלום, כ"קווים גרפיים ונקודות ויזואליות לדיון", היה הראשון שאמור להיות מרוצה מהישגי כל גדודי הפייסבוק והטוויטר של דובר צה"ל ומשרד החוץ, שהציפו את הרשת באינפוגרפיקה מסוגננת, שנתנה פייט מקצועי ל"פרסומים המעוותים והשקריים של הצד השני".
אבל משום מה, למרות הקטנוניות והדקדקנות, שהפגנתי פה לא אחת, בסיקור של מחדלים טיפוגרפיים או מפגעי סביבה אסתטיים המקיפים את ההוויה הישראלית מכל כיוון, קשה להגיד שאני מאושר מהתשבחות העצמיות שמיהרו לקשור לעצמם לוחמי הפייסבוק והאינסטגרם האמיצים.
איכשהו, כמי שמודע לשני העולמות – גם לעולם של מלחמות השריון והחי"ר הקונבנציונליות וגם לעולם התקשורת החזותית – משהו פה לא מתחבר לי.
משרד החוץ קורא לך בבאנר עם טיפוגרפיה נאה (מימין) ודובר צה"ל בבאנר מתוחכם ומעוצב (משמאל)
נכון שעדיף לראות באנרים ומסרים גרפיים שאינם עילגים, עם טיפוגרפיה מסודרת ונאה ואימג'ים נקיים במקום ההצהרות הגרפיות החובבניות עם תובנות החיים המחכימות שאפשר לראות בפייסבוק בימים כתיקונם, וכמובן שזה עדיף מה"המלצות המבצעיות" של מחרחרים למיניהם שחירחורם – אומנותם. (כדי לא להגביר את עוצמת החירחור – לא אצרף את הבאנרים האלה, אבל אתם בטח יודעים למה אני מתכוון).
באנרים של "הגולשים-הלוחמים": זה טוב או רע? ככה ייראו המלחמות מעכשיו?
אבל משהו לא מסתדר לי, ואני עוד לא יודע מה.
תגידו ממה נפשך? קודם אתה מטרטר לנו ב-70 פוסטים על קוצו של יוד ועל היפוכו של 8, ועכשיו כשסוף סוף באה המלחמה הנכונה והמוצדקת עם הגרפיקה המתאימה והמקצועית, מה לך כי תלין?
ושלא תחשבו שרק הבאנרים עם הנימה המיליטריסטית-לאומנית מפריעים לי, גם פרסומים כביכול "סמולניים" עם לעג לדמויות לוחמניות ולציבור חובשי הכיפה מעצבנים אותי. איפה האחדות והסולידריות המתבקשת בימי חירום? בן גוריון מתהפך בשדה בוקר (ואולי אפילו בגין).
ומגדיל לעשות, עוד יותר מכולם, Ynet – אתר הבית שלי בימים כתיקונם, עם המיזם הילדותי-כביכול-לאומי של משאל גולשים: האם ישראל צריכה להיכנס קרקעית לרצועת עזה? להשתתפות לחצו "לייק" בראש העמוד. בא לי לשים להם בראש העמוד שלהם Unlike ברוחב 800 פיקסלים!!! על ההתלהמות והפופוליזם הם מקבלים אצלי ציון "נכשל בגדול!", כאילו שזה מזיז להם. לא עשיתי להם לינק בכוונה.
!!!!!!!Ynet – BIG Unlike
אז זהו שאיכשהו, מכל הבאנרים שיצא לי לראות (ואני מודה שלא התפניתי לעשות סקר מקצועי) – ולמרות שהגרפיקה נאה היא, בדרך כלל – לא מצאתי אפילו אחד ששבה את ליבי או פנה לנקודה אמיתית עמוקה אצלי. נקודה שהיא לא רק תעמולתית קנטרנית שטחית. נראה כאילו בעקבות נאומו-המבריק-מבחינת-תקשורת-חזותית של ראש הממשלה שלנו הפכנו כולנו לאומת הארטליין והקווים-האדומים-עם-הפצצה-המתקתקת. משכפלים של סיסמאות צדקניות, מרוצים מטיעונינו הנכונים (שעכשיו הם גם מעוצבים בצורה יפה) ולא במיוחד חושבים על המצב הקיומי הבסיסי שלנו.
הראשון שזיהה, צייר והסביר. אחריו באו לוחמי-ארטליין ופוטושופ נחושים רבים
והביאו את הנצחון בהסברה. או שלא.
אז טוב, אני אפילו מוכן להסכים שניצחנו בפייסבוק-של-עצמנו 1:2 ובאינסטגרם-של-החברים 2:5, אבל במה זה עוזר לנו ולאן זה מקדם אותנו? השאלה נשארת פתוחה.
בינתיים אני בטוח שאחרי שינותחו לקחי המלחמה, ירחיבו בדובר צה"ל את מחלקת הוויזואליה ואת חטיבת האינטרקטיב. ואולי זאת נחמתנו שקרוב היום (או הסבב) שכמו בחלומות שסיפרו לנו עליהם בילדותנו – מלחמות יוכרעו על לוח השחמט או באפליקציית ציפורים ופירות, ואז אפשר יהיה, באמת, לסכם ש"השריון עשה היסטוריה" ולמקם אותו סופית במוזיאון. הלוואי.
ועל נפלאות שידורי החירום של הטלוויזיה ומדורת השבט – אולי עוד נשוב אחרי הפסקת האש.
קווים ונקודות 
תובנת-משנה-שטחית-לכאורה, שבאה לי אגב דבריך:
השינוי הבולט של הסבב הזה, בהשוואה לסבבים ומלחמות קודמים, הוא שתם עידן התמונה המלבנית. מעתה הריבוע שולטטטט1111!!!
אפשר לייחס את זה להתרגלות העין למבנה הפריים הריבועי של אינסטגרם, לאדפטציה מלאה למבנה הדף הדו-טורי של פייסבוק, או לאובדן הסופי של זיכרון תצלום הפילם האנלוגי-מסורתי.
אפשר להלביש על זה הררי פרשנויות-בגרוש, ניתוחי-מטאפורות-במיל, ותילי-תילים של מילים-מילים-מילים.
אי אפשר יותר להתכחש לעובדות, שנראות היטב במרחב הקיברנטי (הוא-הוא שדה המערכה של מלחמת ההסברה, במסגרת הקרב על התודעה), שבו כבר עכשיו מסתמן ש"ניצחנו" בצורה כל כך מעוצבת-צודקת-ומקצועית, כפי שעולה מסקירתך.
נכון, השינוי התחיל כבר ברגיעה, אבל הוא נעשה בולט במיוחד במלחמה הזאת, והוא מודגם יפה בכרזות הדיגיטליות שהבאת לעיל ובמודעות אינטרנטיות רבות אחרות.
תכל'ס, עשינו את הלא-ייאמן: הצלחנו לרבע את המלבן! הישג בסדר גודל של הישגיה המדהימים-בכל-קנה-מידה של כיפת ברזל, לא פחות.
לא נותר לנו אלא, בשוך הקרבות או-טו-טו – להגמיש את תפיסותינו המרובעות עוד קצת, ללחוץ על עצמנו פה ושם, להשתדל עוד טיפה – על מנת שנצליח לעגל גם את הריבוע הזה, אליו התרגלנו זה עתה, וכך ליצור את השינוי האמיתי המיוחל. השינוי שיחזיק מעמד מספיק זמן, כך שתשקוט הארץ ארבעים שנה.
כמו שכבר אמרנו בכמה פוסטים, לא חשוב מי ניצח, מה עשינו ואיפה היינו – העיקר שנמשיך ללכת ולצלם רק בריבועים. ושלא נצא מהקווים (וגם מהנקודות) דובים מדובאים שכמונו.
…..
ואי אפשר היה שלא להיזכר – לאור חזון המלחמות הוירטואליות שהמחבר טווה אל מול עיננו – את הספר הנפלא שמביא את המלחמה הוירטואלית לשיא של ממש: המשחק של אנדר.
עמוס
עמוסי,
את הספר הזה לא קראתי, למרבה הבושה. בכלל, במלחמות של מדע בדיוני אני די חלש. מה לעשות, קשה להתעניין גם בקוצו של יוד, גם בזנב לטאה וגילוי האש וגם בעולם הבדיוני. אבל הקוראים (וגם אני) יוכלו לקבל מידע בקישור.