תמצית האירועים בקיצור: שלשום בערב נסעתי לתחנת הרכבת של אשקלון. כל הדרך התריעו בגל"צ על אזעקות שהופעלו במרחב, ביד מרדכי, בכרמיה, בזיקים ובמועצה אזורית חוף אשקלון (וגם באשכול, כרגיל). חזרנו בדרך-הצבע-האדום המתמשכת. מובילי טנקים ונגמ"שים ליוו אותנו כל הנסיעה. בצומת ניר-עם אספנו קצין צעיר חובש כיפה שביקש להגיע לשטח ההיערכות של יחידתו. שוחחנו קצת שיח שריונאים, עם פער של שני דורות. הוא נשמע נחוש ובטוח בעצמו ובטנק שלו, ואני נשמעתי לעצמי כמו פליקס מיחידת טנקי ההוצ'קיס הראשונים במלחמת העצמאות, המספר מעשיות לדור שלא ידע את ברן ונתק'ה.
מראה מחלון המרפסת שלנו כפי שתואר בפוסט על "ילדי השמש"
המראה מהמרפסת שלנו כפי שתואר על ידי קושמרו וצוות מס רכוש
בבוקר כתבתי את הפוסט הדו-משמעי ורב-שכבתי על "הים הוא אותו ים" וקצת אחרי ארוחת הצהריים ואחרי אזעקת הצבע-אדום הרגילה, צלצלה אשתי היקרה, ובטון די שגרתי סיפרה שנפל משהו על הדשא שלנו ושכדאי שאבוא לראות.
כשהגעתי, המקום כבר המה מ"סקרנים", עובדי נוי ופרנסי הישוב. איזור הנפילה – המשמש בשבתות רגילות למגרש המשחקים של הנכדים – סומן בסרט אדום.
עד מהרה הגיע גם קושמרו מערוץ 2 עם צוות הצילום שלו. הוא בדיוק עסק בהכנת כתבה על קבוצת אמנים של אדם, אחד מבני הכפר המצלם סרט על נושאים שלא קשורים בכלל לאירועים. קושמרו, כמו בן-גוריון בשעתו, שאל אותי "איך עשיתם את זה?" ו"מה מרגישים" ובאופן כללי עשה את תפקידו במקצועיות ובקור רוח. עניתי מה שעניתי, וכך זכיתי אמש ל-15 שניות התהילה שלי.
אחר כך באו החבלנים, עשו מה שצריך ומייד אחריהם הגיעו נציג ונציגה של מס רכוש לבושים באפודים צהובים, וגם הם עשו את תפקידם במסירות ובקפדנות.
התלבטתי קצת, בישיבת המערכת עם אשתי, אם לעשות הון פוליטי מהאירוע הפרטי המינורי הזה. בסוף החלטתי לשתף אתכם. מכיוון שזכיתי ממילא לחשיפה עתירת הרייטינג, זכאים גם 301 קוראי הבלוג הנאמנים, שהלכו איתי 69 פוסטים במדבר, לפני שהפכתי לסלב-קסאמים, לשמוע את הסיפור מכלי ראשון. אז סיפרתי.
האם משהו השתנה? אני לא כל כך בטוח. אתמול כבר אמרתי: "הערבים הם אותם ערבים, הים הוא אותו ים, וגם היהודים הם אותם יהודים". ורק חבל לי על עץ הברכיכיטון שאיבד כמה מענפיו היפים ביותר במלחמה שהוא בכלל לא שייך אליה. וגם על עץ גרגר הפנמה, שעשה את כל הדרך ממרכז אמריקה ומהמשתלה בגן השומרון, רק כדי להיפצע ולהבין איפה הוא חי.
שיהיה בוקר טוב לכולנו, אנחנו איתכם, אנחנו מחזקים את כל תושבי הדרום וגם את תושבי הצפון-המחזקים-אותנו. נחזיק מעמד, אל תתדאגו.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.
קווים ונקודות 
הצפוניים שבין הקוראים (ואני מביניהם) נהננו באופן עקיף מחשיפתו הפומבית של בעל הבלוג… 🙂
המשחק בכתבה היה מצויין והדמויות אמינות מאוד. תחזיקו מעמד ומקווה שזו הפעם האחרונה שזה מתקרב כל כך קרוב לבית.
תודה, עינת, על השבחים. זה לא היה בתכנית אבל כך קורה לפעמים. אנחנו נחזיק מעמד, כבר היינו בסרט הזה הרבה פעמים. בשבילנו זה בית, ולא זה מה שיזיז אותנו. יהיה בסדר. וגם לצפון יש את הימים שלו. אנחנו איתכם כמו שאתם איתנו.
יצאת גדול.
התמודדת עם דילמות לא פשוטות, ופתרת אותן על הצד הטוב ביותר.
בהחלט שידרת חוסן לאומי ואישי, מבלי לוותר על ההומור, גם בעת הקשה הזו.
אנחנו מחבקים אתכם ומזמינים אלינו, אם תרצו להתאוורר קצת, לפעילות הפגתית אצלנו בצפון השכונה.
[[חותמת יהיה בסדר]]
תודה על התמיכה המשפחתית, מקווה שלא הפרזתי ולא גלשתי למלודרמה סנטימנטלית.
תנוח דעתך. ומכיוון שלגולשים מזדמנים מותר כן לגלוש לסנטינמנטליות – אני רוצה להוסיף גם איחולי החלמה מהירים לעץ הפצוע, ולהקדיש לו את השיר הבא:
על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח,
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח.
אל דרום ומערב ואולי מזרחה,
רק הרוח תלטף צמרתו ששחה.
…אל העץ אעופה לי, לא אנוד ממנו,
אצייץ לו שיר עליז ואנחמנו"
ים טרי טרי טרי – טרי טרי טי …
הלוואי שמערכות התקשורת הישראלית היו מצליחות להעפיל ולהתעלות לרמה של ישיבת המערכת שלך ושל זוגתך שתחיה!
רמי. תודה. ישיבת המערכת הבאה תתקיים הערב. נראה כיצד מתקדמים מכאן. מזכ״ל האו״ם לא יגיע כנראה עקב פגישות חשובות יותר.
הרשה לי להחמיא לך על המשחק המצויין בכתבה. שילוב של בוגרט ואינדיאינה ג'ונס, עם נגיעות קלות של בראד פיט. צפה לטלפון מהבמאי עטור האוסקרים סטיבן שפיגלר. ולעינייננו – יודעים כבר מי עשה את זה?
הנושא בבירור, אני מצפה מתקשורתן בשיעור קומה כמוך להרים את הכפפה שהוטלה עליך.
כנראה אלה זמנים לא טובים לברכיכיטונים. רוח צד (עוד לפני המלחמה) שברה ענף מרכזי בברכיכיטון בשכונה שלנו שהיה הכי יפה בשכונה ואולי הכי יפה במשק. (בט"ו בשבט הנויניקים אפילו בחרו בו כדי לתלות עליו שלט).
בקשר להתלבטות מה לעשות כאיש תקשורת שהאירועים מחליטים לקרות דווקא אצלו, בחצר האחורית- גם עלי
היא עברה כשקסאם החליט ליפול מול בית ההורים שלי. בסוף יצאה מזה כתבה במקומון הנחשב 'ככה זה'.
הכל משמיים…
אז רגע, איפה אפשר לראות את הראיון הסנסציוני?! דורשת לינק!
תסתכלי מתחת לתמונת הזגוגית המנופצת, בקישור "להכנת כתבה" של קושמרו, ותזכי לראות גם את נולי עומר השחקנית ואדם הבמאי היוצר וכל השאר.
איזה כוכב!
יופי של קיבוץ יש לכם שם. והזורע מחדר האוכל הוא אביך? או שאתם כמו חמולה בדואית שלכולם יש אותו שם משפחה?
בעקרון זה נכון אנחנו כמו חמולה של הומו-סאפיינס, לא של בדואים. נשארנו כאן מימי הסאפיינס הראשון שבא מאפריקה לפני כ-70,000 שנה. אחר כך עברתנו את זה לזורע, בגלל החיטה. וכן, הזורע מחדר אוכל הוא אבא שלי ויש עוד הרבה נוספים בחמולה.
אזרחית קטנה שהרי הגדולים עסוקים בעינייני המדינה כתבה מקסימה עם חוש הומור ואהבה לעצים אני מאחלת לכם שיצמחו אצלכם מאות ברכיכיטונים ועצים נוספים
תודה, מירה, גם בשם הברכיכטון שבטח יתאושש בקרוב אחרי טיפול מסור של עובדי הנוי החרוצים.
כבר נאמר: "אתה אלוף"! קוראת את כל העוקבים אחריך-לוואי וכל עם ישראל מהזן הזה הנדיר. גם אם זה מ-2012 אתה יכול לשלבו בפוסט של ה-15 שניות (בידיון מסתבר) – זכרונות ותוספת על הסופ"ש הנוכחי יתנו את התמונה הנכוה לנו הצפוניים הכואבים את גורלכם וגאים בכם על החסינות של דור המייסדים. חזקו ואמצו-הלב איתכם!
שלומית, תודה על כל המחמאות (הקצת מוגזמות אולי).
ב״עוטף ישראל״, כפי שאוהבים להגיד אצלנו, חיים עשרות אלפי ישראלים בני כל הגילים שסופגים – כמו שספגו ברבים מאזורי הארץ האחרים בתקופות השונות. הדבר העיקרי שמכעיס אותם הוא חוסר ההתייחסות שם ״למעלה״ ודחיקת ה״אירועים״ לשולי העניינים. כי הרי תמיד יש בחירות, או מגפה או איזה תוכנת הישרדות של האח הגדול או מאסטר שף.
(אגב, אני לא מדור המייסדים, אלא דור הבנים הראשון, אלה שנולדו ממש בשנה שהמדינה נולדה)