עמוד האש ||| על טיפוגרפיה בלהבות, סיסמאות אש, גשרי חבלים, אומגה וברזנט מתוח

כבר נגעתי כאן פעם בגילוי האש. אבל זה היה בהקשרים של אש הקרב. במסגרת "הסבב" שהתרחש רק לפני שבוע כאן בארץ פלשת, מול שערי עזה. הזכרתי אז את גילוי האש על ידי האדם לפני 300,000 שנה ורמזתי שאולי עדיף היה שלא לגלות אותה.
הנושא החם עלה אז בלהט הקרבות וכשהלהבות היו גבוהות במיוחד. היום אני רוצה לספר על אש אחרת לגמרי, אף היא מוזרה אמנם, אבל מוזרות אחרת לגמרי.

זוהי האש של מפקדי ומפגני האש בטקסים הכמו-קדמוניים שעורכים אנשי ובני הכפר שלנו מאז הימים שהמחבר היה נער בר-מצווה ונכנס לעוּלה של כת-עובדי-האש שלנו בטקס פגאני קדום. הטקס הזה השתמר מאז יובל שנים ובפוסט הזה אנסה לתאר אותו בפרטים (כולל תמונות) גם עבור קוראי הבלוג שאינם שייכים לכת הדרומית הזאת, ואולי אפילו לא שמעו על מנהגיה הקמאיים.

   
גילוי האש מתוך הספר The Epic of Man וסיסמת אש רב לשונית בכניסה לאמפי מהמאה הנוכחית

תחילה לעובדות היבשות. בעצם הן לא יכולות להיות ממש יבשות, כי גולת הכותרת של המפגן הזה הן סיסמאות-אש עשויות שקים והדלקת עמודים המצופים בבדי "יוּטה", הטבולים בחומרים דליקים כמו נפט, בנזין, סולר ושאר חומרי בעירה נזילים. מפגן האש (או מפקד האש) הוא נוהג המתקיים בוואדי של הכפר כבר למעלה מ-50 שנה. תחילתו ודאי במסורת מדורות הצ'יזבטים של הפלמ"ח ואחר-כך התחברה לו השאיפה המשותפת לצעירים ובני תשחורת ברחבי העולם, להבעיר תבערות סמליות או ממשיות מדי פעם.
המפגן היה בתחילת דרכו מעין טקס בגרות מקומי שחובר לטקס בר-מצווה קולקטיבי של בני כיתה ז', והוא אף סימל את כניסתם לתנועת הנוער (אז היא נקראה חטיבת-בני-הקיבוץ-המאוחד של הנוער-העובד-והלומד, או בקיצור "החטיבה"). לימים, כשתנועות הנוער איבדו מכוח המשיכה שלהן, לא כבתה האש כלל. נהפוך הוא, ככל שהערכים שבשמם הודלקה האש – עם סיסמאות כמו "לעבודה, להגנה ולשלום" ו"עלה והגשם" – ניטשטשו, הלכה וגדלה מצגת האש, עד שבימינו, ממש בשנים האחרונות, היא הפכה לספקטקל פירומאני של אש וזיקוקים וגיצים ולהבות, גדול כזה, שגם טקסי פתיחה גרנדיוזיים באולימפיאדות בסין מצד אחד, ומבצעים רועמים כמו "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" מחווירים לעומתו.

   
ההתחלה הצנועה של פולחני האש בוואדי בשנות ה-60 המוקדמות: שני דגלים, סיסמת אש אחת קטנה, שער מנייר ודוד כהן, האבא של "הנוער העובד"

מסיסמת אש בודדה של "עלה והגשם" (8 אותיות בוערות בלבד), אנחנו חוזים בשנים האחרונות בטקס של שעה וחצי בו נדלקים עמודי אש ועשן, ודמויות של טרקטורים וחצים נוסעים במורד הוואדי עד היתקלותם במגדלים בוערים. בקרוסלות ענק של זיקוקי אש, המופעלות על ידי נערים משולהבים המציתים, אחת לשנה את האמפי שליד הוואדי, "וטסות באוויר כרבולות וכנפיים והרעש עד לב השמיים".

  

 

הקהל בחלקו הגדול, המקומי, הרגיל בהצגות שכאלה מביט במחזה בשמחה מאופקת וישנם אף כאלה שעורכים השוואות עם שנים קודמות: "למי יש יותר בוער?".
והאורחים שבאים לראשונה בתמימותם ל"חגיגות בר-המצווה של כיתת X" עומדים המומים ונרעשים ואינם יודעים אם לתפוס מחסה או לנוס למקום בטוח יותר ויש מביניהם כאלה שאינם רואים קשר בין המפגן המרשים לטקס הבר-מצווה היהודית, אבל הם יודעים הרי "שאחת לכל כמה שנים… שוב מתפרצת לבה מן ההר (או מן הוואדי)… ומנסה לקבור את כל הכפר".

ואם נתרחק קצת ממדורת השבט הענקית שבוואדי וננסה להסתכל בצורה קצת יותר מרוחקת, נראה שהטקס, המרשים כשלעצמו, שואב את השראתו לא מרוח ישראל-סבא, ולא מרוח פלמ"ח-אבא, אלא הרבה יותר מטקסי הבגרות האפריקאיים של הבושמנים וגם של עמים אחרים, בהם הנערים רצים על גחלים וקופצים דרך טבעות אש, ממש כמו שנערי הכפר עוברים בשער בוער בדמות סמל "החטיבה" או יורדים בחבל אומגה מתוח במדרון ההר מעל שיחים בוערים היישר לתוך קבוצת הבוגרים נושאי הלפידים.

   נערים תאילנדים הולכים על גחלים בטקס החניכה (מימין) ונערים כפריים עוברים דרך סמל אש בוער אצלנו בכפר בטקס החניכה המקומי (משמאל)

קשה גם להתעלם מהצד הטיפוגרפי של האירוע. במשך שבועות ארוכים עוסקים המתבגרים הצעירים במה שנקרא "ליפופים", כלומר כריכת רצועות של שקי יוטה על עמודים ועל אותיות שיהיו אחר כך סיסמאות-האש. האותיות האלה חייבות להיות סכמתיות מאד, ללא תגים וקישוטים, אבל משהודלקה סיסמת האש נותנות הלהבות הרנדומליות אפקט מיוחד לפונט הזה, מה שניתן לכנות טיפוגרפיה של להבות. דוגמאות לא מעטות, לגרפיקה הבוערת הזאת, יש בארכיון הצילומים שלנו ובחרתי להביא כאן רק ייצוג מדגמי.

   

אלף בית של הפונט "שלהבת מדיום" – לשימוש במפקדי אש וירטואליים בסמארטפון

כשחשבתי קצת איך ניתן להקל במקצת על בני המצווה בדרכם לחגם, ובהזדמנות גם להקל על החור באוזון ושאר צרות אקולוגיות, הנובעות מטררם האש הספקטקולארי הזה, עלה בדעתי שניתן לפתח פונט מיוחד, מין אלף-בית-של-אש. הפונט ייקרא "שלהבת מדיום", למשל, או "להבה כבד" ובעזרת הפונט הזה ניתן יהיה לכתוב סיסמאות וירטואליות (אפשר אפילו פרסונאליות כמו: "יעקב, עלה והגשם ב-20% הנחה", או "שרה, עלי והגשימי בסניף מגה הקרוב"). סיסמאות-אש-וירטואלית אלה ישודרו בסמארטפונים, ללא אש ועשן וללא נזק אקולוגי.
כמובן שאין לרעיון שום סיכוי להתקבל על ידי בני הכפר, בעיקר הצעירים שבהם, שכן למרות החיבה הרבה שלהם לסמארטפונים, הם רוכשים חיבה אפילו גדולה יותר למפגני האש והעשן.

   טיפוגרפיה על גשר החבלים: מימין – כיתת "גפן", משמאל – כיתת "רמון" (בלי יוד, לא נמצא ילד כל כך קטן)

ואם להמשיך את הזווית הטיפוגרפית של אירוע האש ההמוני, הרי שבחלק השני של הערב, עולים בני המצווה על גשר חבלים גבוה, עושים תרגילי התעמלות מסובכים ומסוכנים שאפילו בגיבושי הסיירות נזהרים מהם, ולסיום כל הטררם ורגע לפני שעמודי האש דועכים – הם כותבים בגופם את שם הכיתה שלהם, על ידי העמדה מיוחדת של הנערים בין שני החבלים של הגשר (דוגמאות רבות תוכלו לראות כאן בקישור).

יתכן שמהמפגן הטיפוגרפי-ספורטיבי הזה למדו החיילים שכתבו באמצעות גופם סיסמא בגנות ראש-הממשלה, אבל אל תמהרו להאשים אותם – נראה לי יותר שהם פשוט שכבו לנוח לפני שתגיע ההסעה, ובטעות זה יצא בצורה של אותיות שהצטרפו לסיסמת מחאה.

ואם אנחנו כבר כל כך מודלקים, תוכלו להיכנס לראות, באותו הקשר בדיוק, את הטקסט על התערוכה "פולחן האש" שהוצגה בגלריה שלנו במאי 2009 ובה התייחסו האמנים יורם בלומנקרנץ, הילה לולו לין וענת מסד לנושא בעבודות בוערות.

    

עד כאן דברי-האש שלנו, ומי שלא מאמין שיבוא לוואדי בתחילת הקיץ ויראה בעצמו.