חתולים בצמרת ||| משפחתי וחיות אחרות, והפעם סיפורי חתולים כולל מחקר שטחי בנושא – חלק א'

אירוע דרמטי הקשור לחתולה ירושלמית-משפחתית, שנעדרה למשך שלושה ימים ונמצאה בסוף חיה-ונושמת וקופצת-ושורטת (כרגיל) – הזכיר לי שפעם, לפני הרבה פוסטים, הבטחתי בתשובה למגיבה קבועה ושנונה (איפה נעלמת, רוזה מ'?), לספר את סיפורי שושלת החתולים המשפחתיים.

    
חלק משושלת חתולי המשפחה: אוסקר הראשון (1973-1976) וקוּקָה המלכותית (1974-1994)

עכשיו הגיעה שעת החתולים. ואם כבר לדון בשאלת החתולים – החלטתי בהזדמנות גם לסקור את סוגיית "יחס האדם לחתול-הבית (וקצת גם לכלב) בעת המודרנית". בכך יתמקד הפוסט הזה. ואילו חלקו השני (שיפורסם בהמשך) יסקור את הביוגרפיות של שושלת חתולי המשפחה ויביא קווים-לדמותם ונקודות-מפתח בחייהם ובהרפתקאותיהם העיקריות (והיו הרבה כאלה, כראוי לחתולי כפר הרפתקנים-ללא-תקנה).

כזכור לקוראי הבלוג הוותיקים, סיפור חייו וסופו העצוב של בוּקי הכלב המשפחתי כבר סופר בפירוט. עכשיו הגיע זמנם של החתולים. כמאמר הפתגם העממי: "כל כלב מגיע יומו ולכל חתול יש כתובת".

אבל כראוי לבלוג שמתמחה גם במחקרים מופרכים ובלתי-מבוססים, אפתח בתיאור "מדעי" של ההתפלגות המשוערת של חובבי, מסתייגי וצוררי חיות הבית למיניהם.

כידוע, העולם נחלק בחלוקה יסודית לחסידי-חיות-בית ולמסתייגים (כמו ה"מתנגדים" – בחסידוּת, שלא לומר: "השונאים"). וגם בתוך החלוקה הזו יש חלוקות משנה. בתצפיותיי הממושכות על אורחות החיים של המין-האנושי ועל הרגלי הטיפול בחיות-הבית של המין הזה, הבחנתי במגזרים השונים האלה. הגרף המצורף כאן, אף על פי שאיננו מסתמך על מחקרים אמפיריים מדויקים, והוא נסמך יותר על תחושות בטן ואינטואיציות של "אוהד-חתולים-פסיבי-למחצה", מתאר את המגזרים האלה בצורה פחות או יותר "מדעית".

אחרי שבודדנו את "המתנגדים" המסומנים בגרף בצבע תכלת (אלה הסולדים משערת-חתול-אחת-על-הספה או ממוקשי-כלבים-חסרי-התחשבות-על-הדשא), יש לנו חלוקה בסיסית (שלא לומר דיכוטומית) בין אוהבי כלבים (דוֹגוֹפילים) המופיעים בירוק, לחובבי חתולים (להלן: חתולאים) המסומנים באדום. נושא זה שווה מחקר בפני עצמו – אבל עוד לא בשלו התנאים לכתיבתו.

מעבר לחלוקה זו ישנו, כפי שהבחנתי בתצפיותיי, מגזר לא גדול שחובב את הכלבים והחתולים באותה מידה (בסגול). אנשים אלה שנקרא להם לצורך המחקר "קיסינג'רים" מוכיחים שעם קצת רצון טוב והענקת בית חם ותנאי מחייה סבירים, ניתן לפשר בין מינים העוינים באופן בסיסי זה את זה מימי קדם, ולהביאם לחיי שיתוף ואחווה, אפילו אחרי אלפי שנות איבה, ויריבות המוּבנה לתוך הגנוֹם של המינים האלה – המין החתולי והמין הכלבי (ואולי אפילו המין האנושי).

המגזר הבא (מסומן בכחול טורקיז), שייקרא לצורך המחקר הזה "חסידי-חיות-עולם" הוא פלח אוכלוסיה של אנשים טובי-לב באופן-חריג הנדירים מאוד במקומותינו, שנוהגים לאסוף לבתיהם או לחצרותיהם עשרות, אם לא מאות חיות-רחוב (חתולים וכלבים) ולהאכיל אותן מדי יום, כדי לשמור על הקשר החם ששרר לאורך הדורות בין האדם וחיות הבית שלו. צדיקים אלה סובלים בדרך כלל מאי-הערכה מצד המין האנושי בכללו, שמתקשה בדרך כלל לראות צדיקים, כשאלה אינם באתרי-עלייה-לרגל קדושים המצויים לרוב בגליל. אבל לדעת הבלוג הזה – אלה האנשים שנותנים למין האנושי תקווה מסויימת לעתיד טוב יותר, פעם, בכלות כל הימים, מקץ כל הדורות ואחרי "המבול 2.0".

    האכלת חתולי רחוב על-ידי צדיקים (מימין) ומפגש של חתול-רחוב עם חתולת-צמרת, מתוך הסרט "חתולים בצמרת" של דיסני (משמאל)

מגזר נוסף (וקטן למדי) הוא של אוהבי החיות האזוטריות: חמוּסים ואוגרים, עכברים לבנים וארנבים שחורים, תוכים וקנריות, נחשים ואיגואנות ועוד מוזרויות רבות. המגזר הזה שאופיו האינדווידואליסטי אינו מאפשר לו, כנראה, להתפשר על חיה בנאלית (כמו כלב או חתול) אינו מבדיל באהבת החיות שלו בין יונקים לזוחלים, ובין רמשים לשאר מיני אורגניזמים. בשבילם כל חיה היא חיית-בית, וגם ידידת-האדם. אם כי עדיין לא יצא לי להיפגש עם חובבי-נמלים מובהקים ולא עם מטפחים של זבובי-בית וצרצרי-לילה. להוציא כמובן את פינוקיו עם ג'ימיני-קריקט הצרצר המצפוני שלו.

 
פינוקיו והצרצר ג'ימיני ופטר והציפור סשה: חובבי חיות אזוטריות

המגזר האחרון, שלא במקרה הוצאתי את הפלח שלו בגרף מחוץ לגדר (והייתי אף מוציא אותו מחוץ לחוק ומחוץ למסגרת התרבות האנושית, אם הדבר היה בידי) אלה המתעללים בחיות. "אנשים" נוראיים אלה, הנוהגים להצטלם עם חיות שהם עינו, או סתם לתפוס חתולים ולהתעלל בהם, או פשוט להרעיל חיות תמימות – שייכים אומנם באופן פורמלי למין-האנושי, אבל לדעתי ולדעת רבים – יש להרחיק אותם מן החברה האנושית, להגלות אותם אל אי בודד, נטול חיות ואולי אפילו נטול צמחיה ושם לנסות לגמול אותם מסטיותיהם באמצעים קונוונציונליים (ובמקרים קיצוניים – גם בלתי קונוונציונליים). את הסלידה שלי ממגזר זה הדגמתי על ידי הרחקתם מעוגת הגרף, רחוק ככל הניתן.

    
רנין, החתולה הנוכחית, ילידת 2008 וגוּרה (במלעיל) חתולת האינסטגרם הירושלמית, ילידת 2012

אנחנו במשפחה שייכים, באופן מובהק למגזר החתולאים. מאז שנות השישים עם אברוּשוּ החתול המברשתי, כשעוד לא היינו משפחה באופן פורמאלי, היו לנו חתולים. חלקם הגיעו בדרך-לא-דרך, כדרכם של חתולים. חלקם שרדו שנים ספורות או כמה חודשים, והמתמידה מכולם – קוּקָה, חתולה אפורה-לבנה מדהימה, מזן חצי-פרסי, חצי-פוּשטי, שרדה אצלנו 20 שנה (עשרים שנה!!! זמן המקביל לחיי אדם של 140 שנה!) ולמרות שהלכה בדרך-כל-חתול לפני זמן רב, זכרה שמור עמנו בתמונות-טרום-אינסטגרם-ופייסבוק וללא אף סרט-יוטיוב!
ומכיוון שסיפורי (ותמונות!) חתולים זה עניין רציני מדי כדי להביאו, סתם כך בשולי פוסט מחקרי יבש – נשמור את עלילותיהם המפורטות (והמרתקות!) של כל חתולי-הבית שלנו לחלק השני של פוסט החתולים. אל תלכו לשום מקום (אלא אם אתם "דוֹגוֹפילים" וצריכים להוציא את הכלב לצרכיו המיידיים), סיפורים כאלה לא תוכלו לקרוא בשום ערוץ אחר! כלומר, תוכלו לראות ולקרוא בכל מקום ותחת כל רשת-חברתית רעננה, אבל לכל אוהבי החתולים (וגם הכלבים) ודאי יש את מידת ההזדהות ואת אלבום הזיכרונות שלהם, שישמחו להיזכר בהם דרך חתולי-קווים-ונקודות הגנריים (החמודים והנבונים כל כך).
הפרק הבא בסדרה – בקרוב! בערוץ הזה!!!

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.