כשהמציאות היא מורכבת ומסובכת יש לנו (כלומר למדורי המלחמה והספורט) נטיה לנסות לתאר אותה במספרים ובכמויות. את "שלב הדשדוש" הנוכחי – אלה המכנים אותו "התשה", כנראה לא שייכים לדור הזוכר את "מלחמת ההתשה" ההיא ב-1969-1970 – קשה לתאר בתמונות מרשימות.
טורי הטנקים לא נוסעים ומעלים אבק, הכבישים לא נחסמו, בתים לא מוטטו (אצלנו), הקבינט לא מתקוטט (אה, הוא כן) – בקיצור אין דרמה ואין אקשן. ואז מתפנים לסטטיסטיקות ולטבלאות של מספר הזריקות לסל ומספר האסיסטים.
ואני שואל: מה זה אומר שירו אתמול 168 רקטות, אם הפגיעות הן שוליות ומינימליות. האם התיאור הגרפי של שיא שיגור הרקטות שנשבר אתמול משרת את שחקני היריב, שהצליחו לזרוק הרבה כדורים לכיוון מחצית המגרש שלנו, אבל באחוזי קליעה נמוכים מאוד וברוב המקרים לא פגעו אפילו בקרש?
האם זה שהם זרקו 168 רקטות משפיע במשהו על תוצאת המשחק הסופית. עכשיו הם אומרים שיזרקו בשש בבוקר רקטה לכיוון נתב"ג. תארו לכם את פניני מנבחרת ישראל, למשל, מודיע במחצית שהוא מתכוון לזרוק מהצד השמאלי של קשת השלוש בדקה ה-25 לסל של מונטנגרו.
ובאמת זה מה שעוד קרה אתמול: נבחרת הכדורסל של ישראל ניצחה במונטנגרו את הנבחרת המקומית בתוצאה 65:80. גל מקל הצטיין עם טריפל-דאבל ואחוזי קליעה מצויינים, למרות שביציע מישהו ניסה להניף את דגל פלסטין, רחמנא ליצלן.
כך שמספרים בלבד אומנם עושים כותרות ומסייעים להעביר את הזמן – אבל אין להם שום משמעות והשפעה על התוצאה הסופית. הרבה יותר חשוב לדעת את תוצאת המשחק של נתניהו-בנט, והאם השחקן המוביל של היריב, בחור בשם מוחמד דף, סיים את זמן הפציעות שלו.
עימות בקבינט: נתניהו (על פי ynet) אמר שהוא מתרגש מן הביקורת. בחור רגשן מאוד
ככה זה בכדורסל (סליחה, במלחמה) תוצאת המחצית לא מעניינת, וגם לא הריב בין השחקנים בחדר ההלבשה – העיקר התוצאה הסופית. ואיך זה ייגמר כולם יודעים (או שלא?).
_______
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
לפעמים כן השיגור של החוכמה ("2 טון פצצות חכמות"), היא הטיפשות ("168 רקטות טפשות"). גם אם לא נדבר על צרורות של מילים שגורות המתחפשות לחכמות, יעני, (כבמסיבת העיתונאים אמש).
העיקר שהפוסט "שלנו" חכם ולא מפחד כלל לומר את מה שיש לו. ויש לו.
עצוב ומצחיק
♫ היום הזה חולף כמעט כמו כל יום / ולפעמים אנחנו כל כך עייפים / אני כועס ואת מוחה דמעה / ויש לחזור ולאסוף את הרסיסים.
אחרי כל זה אולי נפליג לאיזה אי / על קו החוף ישוטטו הילדים / שושן אדום אני אקטוף לשערך / כשמעלינו חופה של כוכבים…
אהובתי, הקשיבי אל העפרוני / מאיר היום, אנחנו כאן חיים / עוד יום אחד בדרך כשאת לצידי / איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. / כן, כולם יודעים.
כולם יודעים, אהוד בנאי