פיקסל (קיצור של Picture Element) היא יחידת מידע גרפית בסיסית, המתארת נקודה בתמונה. החלק הקטן ביותר של הקווים, התווים, והצורות שעל צג המחשב או בתמונה המודפסת. כל תמונה בנויה ממאות אלפי עד עשרות מיליוני נקודות קטנות, ונקודה זו היא יחידת תמונה.
ככל שהתמונה מורכבת מיותר פיקסלים, רמת האבחנה שלה תהיה גבוהה יותר, ויאמר עליה שהרזולוציה שלה גבוהה יותר. התמונה תכיל יותר פרטים ותהיה חדה, טובה וקריאה יותר. רזולוציה של מסכים בינוניים היא ברמה של 600 על 800, כלומר, תמונת מסך כזו מורכבת מ-480,000 פיקסלים. (מתוך ויקיפדיה).
בזמן האחרון אמנות ה"פיקסול" מתפשטת והולכת. מפקסלים את הכל: המשטרה מפקסלת את תצלומי החשודים (לכאורה, הצילום מ-ynet). אתרי החדשות מפקסלים את קורבנות הפשע, ואתרי הרכילות מפקסלים חלקים מוצנעים שלא נאה להציגם ברזולוציה מלאה (ומפנים, בקריצה שובבנית, לאתר המחזיק את תמונות המקור הבלתי-מפוקסלות, של הדוגמנית או הזמרת או סלבריטאית-הריאליטי-עתירת-הרזולוציה). ואפילו מנהיגי המדינה נראו בטלוויזיה כשהם דנים בפעולות ביטחוניות מקיפות ואוחזים בידיהם מפה מפוקסלת.
ואני דווקא רוצה הפעם – בהמשך לשני פוסטים שכבר הקדשתי לנושא – להפנות את העין לזווית אחרת של הפיקסול – המינימליזם האומנתי והגרפי. נדמה לי שהיופי הטמון במלאכת הפיקסול (שהודות לפוטושופ היא מלאכה קלה ביותר) לא זכה להדגשה מספקת ובעיקר להדגמה פשוטה.
אז הנה לקחתי מהרשת שש יצירות אמנות של כמה מגדולי האמנים ופיקסלתי אותם לגודל של 6×8 פיקסלים בלבד. אני מציע לכם כאן חידון קצר: נסו לזהות את שש התמונות על-פי פלטת הצבעים ועל פי הרמז שנשאר מהקומפוזיציה המקורית. אחרי שתראו למטה את הפתרונות תבינו עד כמה גם תימצות כל-כך סכמתי של יצירות אמנות מצליח במידה מסוימת ללכוד חלק ממהות היצירה.
מלאכת הפיקסול המוכרת לא עוסקת דווקא ביצירות אמנות, לכן פיקסלתי כאן עוד שתי תמונות מעולם האקטואליה. האחת (מימין) נראית לי קלה במיוחד לזיהוי. והשנייה המתארת צמד של ידוענים (מאוד), אולי תזמן לכם הפתעה מסוימת. נסו ותיהנו. ניתן להיעזר בצמצום העיניים לכדי חריץ קטן או בהתרחקות מקסימלית מהמסך. בסוף הפוסט תוכלו לראות את הפתרונות. חלקם באנימציית גיף המתארת גם שלב נוסף פוסט-פיקסול, הלוקח את המהות ומנסה "למרוח" אותה תוך כדי נסיון להחזיר את התמונה המקורית.
ואלה הפתרונות (למי שלא הציץ וגילה כבר קודם):
הפתרונות מימין לשמאל: מונה ליזה של ליאונרדו דה וינצ'י, מודליאני ופורטרט עצמי של ואן גוך
הפתרונות מימין לשמאל: פורטרט עצמי של פיקאסו, גוגן ומונדריאן
ואלה הידוענים שמאחורי הפיקסלים:
ראיתם מה שארבעים ושמונה פיקסלים (ברוב המקרים) יכולים לעשות. נכון שהיה קל במיוחד?
_______
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
המחשה פשוטה אך אפקטיבית למדי, ואפילו יוצרת קומפוזיציות אומנותיות יפות. היא ממחישה בעיקר איזה חלק גדול מה"מהות" תופס ה"צבע" שלה, כי גם כשלא נשאר שום זכר לפרטי האובייקט – עדיין נשאר הרבה מידע עליו: כל המידע הטמון בצבעיו (זה לא הכי פוליטיקלי קורקט, מה לעשות).
זה מתקשר על דרך הניגוד גם לפוסט אחר שלך, שתיאר את היצירה [[בארי בפרופיל]], שם הודגמה טכניקה אחרת של הסוואה, שגם היא משמשת ביומיום כאמצעי טשטוש מקובל בראיונות באמצעי התקשורת: הצללה. במקרה זה, אפשר לראות איך גם כשלא נשאר שום "צבע" מהדמות, עדיין נמסר די הרבה מידע מתיאור קו המתאר שלה בלבד.