שיגרת חירום ||| דיווחים מהשטח: עוטף עזה, צוק איתן, יום 14

כשפתחתי את הבלוג הזה, לפני קצת פחות משנתיים, לא התכוונתי להיות כתב צבאי המדווח מהשטח על אירועים ביטחוניים. רציתי לספר סיפורים על אותיות (טיפוגרפיה) ומפות (קרטוגרפיה), על ספרי ילדים ישנים ואיורים וקריקטורות, על שדות גזר וחמניות ועל תעשיית הדפוס והאינטרנט. אבל יצא ככה שעוד לא חלפו שנתיים לקיומו של בלוג השוליים האקלקטי שלי ועיקר הדיווחים בו הם על אירועים ביטחוניים, קסאמים וטנקים.

הבוקר נכנסנו שוב לתוך דיווחי החדשות – מעבר לדיווחים השגרתיים על "צבע אדום" – עקב חשש לחדירה באיזור ולמרות שמזמן רציתי לחזור לסיפורים האזוטריים שלי על נמלים וחמורים או להפוך לגל שקט – אין לי ברירה אלא לחזור ולשרת במילואים, שאיש לא גייס אותי אליהם כגרפ"צ (גרפיקאי צבאי).
יש מוסכמה באמצעי התקשורת שהמערכה היא גם (ויש האומרים – בעיקר) מערכה תקשורתית תדמיתית. ותקשורת חזותית היא המקצוע שלי, אפילו יותר מאשר טנקאות-שעבר-זמנה. לכן, למרות הנטייה להשאיר למומחים מכל הסוגים את השטח התקשורתי, אני ממשיך לדווח מהשטח. ולמרות שיש איזו תחושת חירום, והמונח שיגרת חירום רווח מאוד בשיח התקשורתי – אני מוכן לספר לכם שהמכונות אצלנו בדפוס בארי לא מפסיקות להדפיס אפילו לא ליום אחד.

  דיוויד ברוזה בהופעה בדפוס בארי, צוק איתן 2014 ועובדי הדפוס ממשיכים להדפיס בשיגרת חירום

מכונות הדפוס עצרו רק ברגעי ההופעה (הלא-קצרה, כדרכו המיוחדת) של דיוויד ברוזה, אתמול בשטח המחסנים של האגף להדפסת כרטיסים דיגיטליים. דיוויד ברוזה, זמר-המלחמות שכבר הפך למיתוס, שר את מיטב שיריו לעיני מאות עובדים מקומיים ואנשים אחרים מהכפר, וגם אזעקת "צבע אדום" לא עצרה את המופע והגיטרה של ברוזה הדפה את כל טילי החמאס. הוא סיים, כהרגלו, ב"יהיה טוב" המיתולוגי. ואכן אנחנו כאן, ממשיכים להדפיס ולכבס את הכביסה של אלפי החיילים שבאיזור, ממשיכים לחשוב עליהם בכל רגע ולדאוג לשלומם – ומקווים שבאמת "יהיה טוב".

טנקים של צבא ההגנה על גדרות הכפר. 

אנחנו מוקפים ומוגנים בימים אלה על ידי צבא הגנה לישראל מכל הכיוונים. בפוסט הקודם כבר הראיתי את הפוסטר הדינמי (הכאילו-סאטירי) שציירתי ליום העצמאות האחרון בתור פוסטר אלטרנטיבי. השבוע, כשהטנקים של צעירי השריון בני הדור הנוכחי עמדו כשהתותחים שלהם מצודדים לעבר הפרדס – ממש כאן מעבר לדשא שלי וצמוד לגדר הכפר – הרגשנו תחושה אמיתית של ביטחון. לפעמים המציאות הקונקרטית מאפילה על כל דימוי גרפי. ליבנו עם החיילים הצעירים השומרים עלינו בגופם ובשריונם, וכל מה שנותר לנו הוא להכין להם קפה ולכבס את המדים שלהם, ולפעמים כשזה מתאפשר לשלוח גם ארטיקים אל השריונאים שבכיפות המפקד, ולאחל להם שישובו בשלום.

וכל השיח הפוליטי: ימין-שמאל, שלום או אין-שלום, "חובבי ציון" מול "חובבי חמאס", כולל כמובן אפליקציות (מופרכות כדרכו של הבלוג) שיאפשרו להתמודד עם המציאות הסוריאליסטית שלנו – יידחה לאחרי המלחמה.
"כן, יהיה טוב", מוכרחים להאמין. אפילו דיוויד אמר.

.

אחרי סגירת הגיליון: גם "הטיש הגדול" וננסי ברנדס לא התעצלו ולא פחדו, והופיעו הערב כאן אצלנו במרתף של בית העם. לצערי הייתי עסוק בכתיבת הפוסט המלחמתי הזה והחמצתי את ההופעה, אבל עופר ג' הצלם האמיץ לא שכח לתעד את ההופעה שתיכנס ודאי להיסטוריה המוזיקלית המקומית.

_______

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.