לי כל גל נושא מזכרת ||| על אלבום ארץ ישראל הישנה והטובה

לי כל גל נושא מזכרת / ואולי, לא היו הדברים מעולם / הן אפשר שבג'יפ שעבר שאגו בחורים כי נגמר / לילה לילה הרוח נושבת / יצאנו אט, חיוור היה הליל, במרחקים הבליחו האורות / זה הסתיו עם הענן ועם הרוח המיבב, ואם אתה סתם ציניקן בכל זאת זה צובט בלב / הוי כינרת שלי ההיית או חלמתי חלום?

כל אלה ועוד, מילים מתוך השירים בתקליט האוסף הישן והטוב "ארץ ישראל הישנה והטובה" של אריק איינשטיין. אי אפשר להגיד שנזכרתי בו (ובעטיפה פורצת הדרך שעיצב לו טרטקובר) פתאום. התירוץ לפרץ הנוסטלגיה קשור אמנם לרשימה שפירסם איתמר הנדלמן סמית באתר "אלכסון", מאמר שסוקר את יחסו של הכותב לאריק אינשטיין ולשיריו. אבל לא הייתי צריך תירוץ של ממש כדי להקדיש פוסט קצר לתקליט הזה (ובעיקר לעטיפה שלו, כי הבלוג הזה עוסק בעיקר בזווית הויזואלית-הגרפית). כשאני כותב תקליט, אני מתכוון לתקליט של ממש, לא לדיסק שבא אחריו ולא לשירים ביוטיוב ובאייטיונז.

זה היה אלבום הסולו התשיעי של אריק איינשטיין, שיצא בשנת 1973. בוויקיפדיה זה מנוסח ככה: "האלבום, ששמו הפך למטבע לשון בשפה העברית, מורכב מחידושם של שירים עבריים מהקלאסיקה הישראלית שזכו, בעיבודיו העשירים של שם טוב לוי, לנפח שהחיה את השירים שכמעט ונשכחו".
ואלה השירים בתקליט, למי שבמקרה לא זוכר את הסדר:
צד א' – רוח סתיו / יכול להיות שזה נגמר / דודו / רותי / לילה לילה.
צד ב' – יצאנו אט / הבלדה על יואל משה סלומון / ואולי / הן אפשר / מה אומרות עינייך.
נדמה לי שכל שיר וכל מילה מתוך השירים האלה צרוב בזיכרונם של שני דורות (ואולי שלושה) לפחות: דור הפלמ"ח, שרוב השירים נכתבו בתקופה שלו, דור הבנים שפסע פחות או יותר באותן דרכים, בעקבות אותם ערכים. ובמידה מסוימת גם עבור הדור השלישי – כל גל נושא מזכרת מסוימת, אם לא ממש מהאירועים עליהם נכתבו השירים – אולי לפחות מרוח הדברים שהייתה ב"ארץ ישראל הישנה והטובה". ביטוי המיוחס לאריק איינשטיין, והיום יש לא מעטים שחושבים שהוא התרפקות נוסטלגית על מה שלא היה כאן אף פעם.

ולגבי העטיפה של טרקטובר, הייתי צריך לעלות שוב לעליית הגג ולמצוא את הקופסה עם התקליטים שלא זרקנו (גם הפטיפון נמצא שם באיזשהו מקום, מחכה ליומו) ולראות שגירסת הדיסק שיצאה לאותו אלבום (בתמונה הקטנה למעלה משמאל) מחמיצה קצת את העטיפה המופתית (שלא לדבר על גירסת האייטיונז המנוכרת לגמרי, המתנגנת אצלי במחשב בעבודה כמעט מדי יום).
לדיסק יש הרי פורמט מצומצם וחסכוני, וכך נשמט ממנו מרכיב משמעותי מהאופי של אלבום התמונות הישן. נשמר אמנם ריקוע הנחושת המובלט של האיכר החורש, עם אותיות הזהב של שם האלבום, אבל בפורמט המצומצם של הדיסק קוצצו, מחוסר מקום, החוטים העבים, עם הקשר והלולאות, שהיו בעטיפה המקורית. החוטים האלה שמאגדים את כל השירים וכל הזכרונות בצורה כל-כך ציורית. הדימוי של אלבומי תמונות מהסוג הזה, מוכר בוודאי לרבים מבני הדור שלי. צילמתי את האלבום עם התקליט השחור עצמו (של חברת ההפקות "הגר") מציץ מתוך פתח העטיפה.
והוצאתי מהארון גם את אלבום תמונות הילדות הראשון (והיחידי) שלי, כדי לראות, שוב, שיש בעטיפת אלבום האוסף של אריק איינשטיין משהו המשותף לדור שלם. באלבום התמונות האישי שלי זה לא היה איכר חורש, אלא אישה הקוטפת פרי הדר בפרדס, עם הכותרת הקטנה "קטיף" באותיות מוזהבות. מעליה בעיגול קטן מציצה תמונת הילד שהייתי, ולידה כותרת אלבום התמונות באותיות קטנות: "ילדותי".

יכול להיות שזה נגמר?

ראיון עם המעצב דוד טרטקובר, חתן פרס ישראל לעיצוב 2002 תוכלו לקרוא בבלוג המעניין "סיפור, כיסוי – סיפורן של עטיפות האלבומים הישראלים".

_______

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.